האם טקס יום השואה בבי"ס יסודי יכול לטלטל ?

מחר אני יוצאת לטיול, עם קבוצה מאורגנת היטב וערכת על האש. רציתי לעין גדי בהתחלה , כי  קראתי במדריך מפה על מסלולים נפלאים בארץ המשלבים גם קולינריה. מתאים.  לטייל מבלי להיות חשודה בטלטול מטען חורג ובשרים מעובדים, רק עם תיק גב קל , גלקסי שמצלם, מנגן, שולח הודעות בוואטסאפ, מדבר בשעת הצורך , בקיצור חשבתי וזה נשאר בגדר מחשבה נכון למחר, להגיע למרכזית ירושלים, לפצוח בארוחת בוקר של יום העצמאות ולארוז כריך ועוגיה לצהריים בנחל דוד. להריח עם היעלים והסנאים את הבשרים הנצלים בנווה המדבר ובחזור, להתפנק בארוחה מושקעת של אחד השכנים. זאת העצמאות שלי. לכל אחד בבניין מן הראוי שיימצא שכן תורן מארח,  עם סיבה טובה לנפנוף, דרבוקות לאור ירח וצהלת צרצרים מונוטונית.

אבל, אחת לאיזה זמן מוגבל, אני נשמט אביון ודל, ציטטה ממאיר אריאל - עצמאי בשטח: כל השירים מרחפת פתאום. מיום השואה אני מנסה לכתוב, על העצב , על הטקס שחוויתי בביה"ס אוהל שרה. לתומי חשבתי שאני משתתפת בטקס של בי"ס יסודי ועצימות הכאב והזכרונות יהיו בהתאם, בסיסי, בלי פרטים אישיים , רק עובדות , סיפור או שניים מוכרים ולכתות.

הערכתי לא נכון. חוויתי טקס שנכתב והופק ממכמני הלב. לב של מורות שמגיעות יום יום ללמד בבי"ס , פוגשות את התלמידות , מרביצות בהן דברי טעם וחוכמה, אהבה לזולת, מדעים ואנגלית, גם אומנות ושירה וכמובן את חדוות הקריאה , על בסיס רוטיני. אחת לחודש כל תלמידות ביה"ס מגיעות ללמוד בספרייה . 90% מנויות בספרייה ועל כך בפוסט אחר. אחת התלמידות סיפרה לי שלקראת יום השואה קראה את הספר להתראות , סיפור אמיתי על אהבה בימי מלחמה מאת בטי שימל. קראתי אותו גם.

ובטקס עצמו שלוש מורות הגישו את סיפורן האישי, סיפור של אב שהסתיר תפילין במחנה העבודה והתפילין , בני שלוש מאות שנה הן הקמיע של המשפחה, מייצגות את החוסן של אב שניצל ממחנה ההשמדה. המורה דיצה הקריאה מהדף , מתאפקת לא לפרוץ בבכי מול תלמידותיה , מול הקולגות שלה , לא יכולתי להתאפק מול הסיפור המצמרר. מורה אחרת הגיעה עם אמה. אמא של המורה למוסיקה, כך מכנים אותה. עמדה במשך חצי שעה וסיפרה בקצרה,  לדבריה, את אשר נחרט בלבה , בשואה. היא לא חסכה במילים וגם לא ניסתה להפחיד, סיפרה והמשיכה ואף תיארה את מות אמה מול עיניה . 

שירים ביום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מותירים בי הרגשה של חוסר אונים. מרוץ הכרכרה המשתקשקת של מאיר אריאל משמש רקע לכאב שאינו מתכלה.

בספריה הרכנו היום ראש בצפירה של שתי הדקות. הקדשתי אותה לבן דודי שנפל באסון המסוקים . וכעת עם תום יום הזיכרון , צריך לחזור לשגרה. לא כולם מסוגלים. הטיול מחר נראה פתאום רחוק,  הזיקוקים בלילה ישכיחו חלקית את הכאב, עד הטקס הבא.