חיי העולם הבא

מאורעות היום הכתיבו לי את הפוסט. אתמול בערב שמעתי על תאונת הדרכים שהותירה שני יתומים ואלמן . הנפטרת היא בת דוד של גיסתי והשבר עצום מאוד . אני לא יודעת לנחם ובדרך כלל אני נמנעת מהלוויות ובתי אבלים, אין לי מה להגיד שם, אני בוכה מייד ונשארת שעות בעצב ובהרהורים על החיים. כמו הבוקר.

אבי נפטר שבועיים אחרי יום הולדתי ה19, באחת הסדנאות נזכרתי איך כל פרידה ממנו היתה מלווה בחיבוק ושטר כסף מכובד . מתנה לקומונרית שלו שמשרתת בגן יבנה ומגיעה הביתה אחת לחודש. הרגע הזה שהתקשרו לגן יבנה והודיעו לי בטלפון קווי,  בשישי בבוקר,  כי אבא לא מרגיש טוב. שמתי פעמיי בתחבורה ציבורית בדרך שלא הסתיימה מגן יבנה לרחובות ומשם לפתח תקווה ומשם מונית 7 לראש העין. הרגע הזה שלא הבנתי מה רוצים ממני. אז אבא חולה ואישפזו אותו, מה אני כבר יכולה לתרום. יש לי סניף שלם להכין לשבת.


אחרי כמה שעות הבנתי שאבא איננו לתמיד. מנסה לחסוך מעצמי את תיאור ההלוויה והאוטובוס שהגיע מגן יבנה מלא בחברים ומשפחות והצעדה מרחוב אפק דרך רחוב יהודה הלוי לכיוון בית העלמין, אחרי הטנדר של חברת קדישא. הדודה שצרחה לי באוזן, תבכי אין לך יותר אבא , הצער שלה גרם לה לדברים הזויים. כך לפני 26 שנה.

מאז ההלוויה של אבא היו הלוויות שרק ליוויתי את הנפטרים כמו סבא שלי וסבתא ודוד שלי, מספר צעדים אחרי טקס האשכבה וזהו, לא הלכתי לבית עלמין. החיים נזילים, בבוקר אני מתעוררת ל"מודה אני" ובערב אני מקווה להתעורר שוב. ישנם אנשים שלא פוחדים לחשוב על חיי עולם הבא, גם אני חושבת מה יקרה כשלא אהיה כאן יותר, בעיקר איך יסתדרו הילדים שלי בחיים. אני חושבת שמהמקום הזה אני צריכה לזכור שיש ריבונו של עולם ששומר על הילדים ובמקום להתבעת מחיי העולם הבא, עליי להתרכז במה אני יכולה לעשות טוב יותר בעולם הזה .

תגובות

  1. אני קוראת ומזדהה עם הכל, גם עם הנערה בת ה-19 שלא הבינה, עם המחשבות על נזילות החיים ובעיקר עם התובנה שבסוף הפוסט. מותה של קרובת המשפחה שלך מאוד מעציב.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה זיוה, הייתי שמחה להכירך בגיל 19.

      מחק
  2. מוות הוא מושג בלתי נתפס עבורינו החיים. כשזה אדם קרוב הכאב הוא עצום ותמיד נשארת התחושה ששוב ניפגש איכשהו מתישהו. אצלי לפחות...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אביטל, גם אצלי התחושה הזו קיימת.

      מחק

הוסף רשומת תגובה