הבוקר רצתי 30 ק"מ והיה לי טוטלי סיוט. למאמן כתבתי "היה סופר קשה", כי לא
נעים להתבכיין ולהסביר איפה כואב ומה התחושות בעקבות הריצה . לפרט את רגשותיי מתאים עם חברות, אני חופרת איתן, תענוג. למשל חשבתי שאהיה בהיי בסוף הריצה אך זה לא קרה, אני בעיקר כואבת והכאב משתק את השמחה . בכל זאת ירדתי לחוף הצוק כדי להקל במקצת על כפות רגליי ושכשכתי אותן בים למספר דקות , הכאב בכפות הרגליים עדיין זעק "התעללת בי" כמה שהוא צודק.
לקחתי מספר נשימות , נפרדתי מהגלים שניחמו את כפות רגליי בזמן שהקצב שלהם דילל במעט את המחשבות. התנעתי את הרכב ושניה אחרי טלפון מאמא : "התקשרתי בבוקר, למה את לא עונה?" "רצתי כאילו?" עניתי לה. "אה, יופי איך את מרגישה?" "כואב" השבתי מחוייכת, כדי למנוע מאמא את נאום "הברכיים". "העיקר שתשמרי על הבריאות" נחתמה השיחה שלנו.
אני מנסה להבין מה היה לי קשה, בסך הכל עליתי ב3 ק"מ מיום שישי שעבר. במהלך השבוע הנוכחי כל הריצות לא היו בסימן משנכנס אדר מרבין בשמחה . פשוט רצתי על פי תוכנית
האימון פחות או יותר :-). אתמול מרב התרגשות הלכתי לישון ב9:30 בערב , כמו בבית אבות בדימונה, אבל
התעוררתי כ"כ מוקדם, שעתיים לפני ההשכמה השגרתית שלי, 5:00. ניסיתי לחזור לישון ואיין. הגוף היה דרוך , כאילו אני במירוץ. הפעם האחרונה שרצתי 30 ק"מ היתה לפני שנה ולא ידעתי איך אתמודד עם האתגר. מספרתי את הקשיים כדי שתהיה לי נקודת מבט ריאלית וכדי להסיק מסקנות לריצה הארוכה הבאה:
1. המחשבות של אתמול . היו לי דברים לא פתורים ובמקום לכתוב ולשחרר
מהראש השארתי אותם שם. אני חוששת שזה יצר אצלי כבדות בתחילת הריצה.
2. בתחילת האימון ראיתי את השלט "מרתון תל אביב" והתחלתי להתרגש ,
מתלהבת! המרתון שלך עוד חודשיים , למה להקדים את המאוחר ובכלל איך אפשר לשלוט
בהתרגשות , לנווט אותה, אולי לקרוא שוב את הספר של אלון אולמן ?
3. אני בחוף הצוק לבד, חשבתי. בטח מישהו עוקב אחריי. כן, זה מה שחלף לי ב2 הק"מ
הראשונים. היה חושך מוחלט ורק כשהשמים נצבעו בכחול כהה של תחנת הקמח דגן והחלו
לבצבצץ אנשים בתל ברוך נרגעתי.
4. כאבה לי הבטן. סימן למתח. כי דמיינתי שאני במירוץ במיוחד כשהופיעו סימוני הק"מ של המרתון. כשהגעתי ליפו ראיתי את הסימון של ה20 ק"מ וחשבתי לעצמי: אני עדיין ב13 . עוד סיבה לדמורלזיציה.
5. הכתף שלי קצת מציקה ואע"פ שהבדיקות הראו שהכל בסדר, אני צריכה להמשיך
לבדוק.
6. חזיית הספורט התחילה להטריד
וגם הגרב הזכירה לי שהיא קיימת.
7. ב8:30 הפציעה השמש. היא לא תיאמה איתי. אם יש משהו שמכסח
לי את המורל זו השמש בשיא יפעתה כשאני רצה. מעדיפה עננות וקור, הם המלווים הכי טובים
שלי.
8. ארבעה ק"מ לקראת הסוף רץ לפניי בחור מקועקע בשריר התאומים. לא כואב לך? ניסיתי להבין מה כתוב שם, כי הוא היה הפייסר שלי לחצי ק"מ, עד שהוא
התאדה.
9. שריר האמסטרינג התחיל לדגדג בק"מ האחרונים, חשבתי ששתי מנות תירגול יוגה יספיקו עבורו השבוע. התבדיתי.
10. השיא היה להגיע לרכב בק"מ ה29 ולהבין שיש לי עוד ק"מ שלם לשרוף, הלפ!
צלחתי ריצת 30 ק"מ בקושי רב. כשכאב לי החלטתי שאני מזיזה את הכאב, משתפת איתו פעולה , במקום להיכנע לו ולרחם על עצמי. הנעתי את זרועותיי אחורה וקדימה , הרמתי מעט את רגליי תוך כדי ריצה וכך התקדמתי . מחר אין שעון מעורר.
תודה לבני.
תודה לבני.
תגובות
הוסף רשומת תגובה