סהר שלי. לא מרגישה טוב וזה משפיע עליי, על המיקוד שלי, על הרצון להזיז משהו היום, על הכוחות הנסתרים והגלויים שבי. יש בי אפילו כעס סמוי , מתוך אלפי המחשבות שטסות במוחי מחשבה טורדנית עולה ושבה: מה פתאום כאב ראש הקאות והצטננות דוקא בתחילת השבוע , לא יכלת לבחור יום אחר? לואיז היי בספרה אתה יכול לרפא את חייך,  היתה נותנת פירוש מעניין לכאבי הראש ואולי מאזנת אותי, יחד עם זאת יש בי מחשבה שאינה נשמעת וגורמת לפעולות השגרתיות להיעשות בחוסר מנוחה. יום ראשון היום, קבעתי פגישה עם מעצב חללי ספריות, בכוונתי להוסיף פינות ישיבה יפות בכניסה לספרייה, במטרה לקדם את פני הקוראים בברכת שלום, בייחוד אלו הטורחים ומגיעים בגשם בכדי להתרפק על ספר טוב.

אני לעומתם משיגה את הספרים שלי בהינד עפעף, הם חלק מהמהות שלי,  כמנהלת ספרייה.  אני מזמינה מהקטלוג באינטרנט והספר ממתין לי בספריומט , על פי רב אני לא טורחת, לא מחפשת על המדפים, לא מבזבזת זמן ולפעמים כן, סורקת את המדפים אחר ספרים שאינם פופלריים שנשכחו מלב ומקוצר רואי.

הקוראים לעומת זאת, משקיעים זמן לא מבוטל, להגיע ולנבור. זו בעצם עיקר החוויה , החיפוש , הגילוי והרצון להתפנק על ספר נהדר. כשקוראיי  מגיעים ביום סגריר או לחילופין ביום שרב, אני מצדיעה להם והספות העתידיות שלי , יזמינו אותם לשבת ולהקדיש עוד מספר דקות למנוחה , בין חנייה בסופר לחנייה בדואר , עצירה בבנק , ולאחר שמקפיצים את החמות ומחייכים אליה , מגיעים שדודי כוחות גם לספרייה . הייתי רוצה לראות בספרייה סוג של פאוזה, מנוחה, עצירה מהדהירה היומיומית מהבחוץ השואג : צריך להספיק. הייתי רוצה שיבינו על מה טום הודג'קינסון מתפלסף בספרו אלוף בטלות.

צריך גם לעצור, זה המסר שבתי מלמדת אותי, מזכירה לי את היותי אמא, 7 וחצי ואני לא על הכביש אלא מכינה ספל תה בעוד שאר ילדיי מצאו דרכם לביה"ס באופן עצמאי עטופים במעיל וחמושים במטריה . אני כאן יושבת וכותבת מאותתת לעצמי שמלבד היותי אמא יש לי תפקידים נוספים ובתי בקול חלוש שואלת : אמא מחר  יש לי חוג? האם הדבקתי אותה במרוץ של עצמי?  שבוע טוב וחורף חם.