אתמול , אחרי יום עמוס למדי קראתי את ליידי גלובס מהדורת פברואר, מדוע רק במרץ מגיעה חוברת פברואר, התעייפתי לנדנד לשרון מאון טיים. אין כאן הידור שבקריאה, שום דבר רומנטי או אפי בקריאת כתב עת, הגיבורה הקוראת ( אני) לא סיימה את כל המטלות המתבקשות ממנה, הבית בלאגן שלם, הילד בטיול שנתי מאורגן היטב, השני לן אצל חבר ושתי הבנות איתי , הגדולה בפייסבוק והקטנה קוראת את בון 5 , זו גאווה .
קריאת כתב עת כמו נמשלת בעיניי לפינוק בסוף היום, לא משנה מה, כך למדתי מאחת המורות לאנגלית : Do something good to yourself everyday. המשפט, פצצה. היישום, הפצצה. אתמול גם הפנתה לשימת לבי אחת הקולגות הנפלאות מאמר שכתבה אריאנה מלמד על חשיבות הקריאה , טיפים להורים האומללים שלא קוראים או שנרדמים בשעת קריאה ואולי כאלו ששכחו שיש ספרים חוץ מטאבלטים.
מדוע סיפורי נשים? משום שהכתבה שקראתי על רוקמת המיזוגים אביבית פלג נכתבה בידי כתבת , ליידיס כבר ציינתי. למי שלא מכיר את הגיליון וזו הפעם השנייה שאני קוראת אותו הוא עוסק בכתבות וראיונות סביב נושא אחד. לדוגמא, בינואר הלבד תפס מקום נכבד : רק לאנשים משעממים משעמם להיות לבד, ודן ביתרונות הלבד, בעבודה , בזוגיות, בתרבות ופנאי. היות ואני אם חד הורית , שמניעה את החיים שלי לבד, מקבלת החלטות לבד, סוקרנתי ונשאבתי לכתבות המעניינות.
אבל הפעם, אני מודה חיפשתי את הניצוץ שאיפיין את הגיליון הקודם של ליידי גלובס ולא מצאתי . אביבית פלג , שקלית רצינית מיליונרית אמיתית , שהזיעה עד שהגשימה את החלום שלה חיה מרמות אדרנלין שמושגות באמצעות הצלחות בעבודה , היא רוקמת מיזוגים ורכישות בין חברות .
בהתחלה עשתה זאת כשכירה ובהמשך הבינה כמה היא שווה והקימה חברה משלה. כתבה שנפרשת על מספר עמודים ומתארת מאין הגעתי ולאן אני רוצה להגיע. להצדיע לאישה הזאת. לשאוב ממנה את הדרייב המטורף שיש לה לעבודה .
יחד עם זאת , אני כאן כדי לסייג ולחזור למציאות של הספרייה והקהילה המקצועית אליה אני שייכת. מתי בפעם האחרונה היו לכם רמות אדרנלין מטורפות בעבודה , כמה זמן זה החזיק, את מי שיתפתם, מה קרה ביום שלמחרת, איזו נסיקה חוויתם?
לי זה קרה אתמול, כשבישרו לי על תוכנית לשפץ את הספרייה שלנו בסכום כסף לא מבוטל, חוץ ופנים. כמה זמן זה החזיק עד הוויכוח עם מנהל הפרוייקט מי יהיה האדריכל, מי יהיה הקבלן, סוג המדפים, כמה מתקדמת תהיה הטכנולוגיה , הזמן שיוקדש לתכנון לעומת השיפוץ והבנייה בשטח, מי יספוג את חוסר הסבלנות של הקהל, של הספרניות, של המפעילים השונים וספקי הספרים.
מדוע אני כמנהלת מרשה לעצמי להתלהב לרגע ראשוני ואז בלילה להתעורר, לעבד את הנתונים ולתרגם אותם לחיי היומיום: האם מישהו משלם לי כדי שאנהל פרוייקט נוסף של שיפוץ הספרייה , כתיבת חזון, הקמת ועדת היגוי לצורך שיפוץ הספרייה. מדוע ההתלהבות אינה נמשכת? למה גברים מרשים לעצמם לעבוד שעות אינסוף עד סיום הפרוייקט ואני לא. אני המנהלת, האישה, האמא, הדודה, האחיינית, הנכדה, החברה, הקולגה, היוגיסטית (מתאמנת יוגה פעמיים בשבוע). סדר התארים המוטבעים בי אינו מעיד על חשיבותם, כולם חשובים כולם הם אני, בכולם אני צריכה למלא תפקיד וכולם הולכים להיפגע כי יש פרוייקט חדש ששמו שיפוץ הספרייה וצריך לעשות אותו בקוויקי.
זה מה שמוריד לי היום את ההתלהבות מהעבודה , תעבדי, תחייכי , תשמשי דוגמא, תצייתי לכללים , תגישי דוחות בזמן , תשמרי על מסגרת שעות כי יש עוד 2 משרות שממתינות לך בבית בתום יום העבודה. תעצרי את ההתלהבות לשעות העבודה.
ואלי כך צריך לנהוג. לתחם התלהבויות.
יום האישה כבר אמרתי?
ריקי יקרה ,
השבמחקאת צודקת בכל מה שכתבת :-) .
קודם כל את צודקת בעניין האיחור שכתבי העת מגיעים ...
גם בעניין הנדנודים את צודקת ... זה לא עוזר .
מעבר לכך , זה מלהיב לשפץ את הספריה (אני זוכרת את עצמי כששיפצנו , ויש לי תוכניות להמשיך) , ונכון - אף אחד לא משלם לנו על ניהול הפרויקט הזה , וזה חתיכת פרוייקט!
אז קודם כל : שיהיה לך המון בהצלחה !(נשמי עמוק ) .
ו... אני בעד ההתלהבות , אז אל תאבדי אותה!
שרה תודה רבה על האופטימיות והרוח הספורטיבית. התלהבות מסתבר צריך לתחזק כמו כל דבר אחר. בהצלחה גם לך בשיפוץ הבא.
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק