כנס מנהלי הספריות הציבוריות תשע"ג - היה מטורף

תמיד כיף לכתוב בגשם, גם אם המדקרת שלי מבקשת ממני לכתוב פחות , כי יש חשש לדלקת בכף היד , אני עדיין כותבת, מעט.  משתדלת בשיטה העיוורת , כדי לאמץ פחות את השרירים שלא נבראו והורגלו למנח של שתי ידיים על המקלדת. למעשה, קולגות יקרות הכריחו אותי לסכם את הכנס באופן בלוגי, אז נעניתי לאתגר הביזארי לפרשן, לכתוב טיוטה, למחוק, לטעות ולהנות מכל העניין וגם קצת לסבול.  

ראיתי תמונות מהפרידה עם ויקטור בן נעים, קונצנזוס, נושא הכנס.  מחייך לכל אחד, מסביר פנים, חבוק ועטוף בידי משפחתו ובני ביתו המקסימים, אני מעניקה להם ציון, משום שהתודעתי לחלק מהם.  תוך כדי הטקס האבשלום קורי חשבתי על הפרישה שלי ואני יוצאת מנקודת הנחה, שכמעט כל בריה שאיכפת לה מעצמה תנדוד כמה שנים קדימה ותחשוב על סוג הפרידה הפרטית שלה ( לא בכנס) , התפריט (מסיבת סושי) , האנשים ( בעיקר שאני אוהבת ) ,  המוסיקה ( ג'אז או אנדלוסית) והתוכן , זה העיקר, טיול מסביב לעולם בשמונים יום, או בפחות, בהתאם לתקופה ולתקציב כמובן.

אז נקודה אחת סגרתי וכמובן שעד הכנס הבא אעדכן את מי שירצה על טקס קדם פרישה, באיזה לונדון או ניו יורק, משהו לא מחייב, לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, אבל את האריות של ניו יורק אני הולכת ללטף.

נקודה נוספת שעלתה בכנס:  התוכן, הרבה דברים אפשר לבחור ולומר, לחלק שבחים או תפוחי אדמה להוגים, לפאר או להחליש את המתכננים , למחוא כפיים או להזיל דמעה על אלו שלא הגיעו או נכחו, אבל הכי חשוב, הדינמיקה, לא בהרצאות כי אם בחדר האוכל, בלובי, בחדרים, בהסעה, בטלפונים לפני ואחרי לקולגות , עוד יותר חשוב שרכשתי קולגות חדשות וחיבקתי אחרות , מוכרות. 

יש דברים נוספים שאולי אקדיש להם פוסט מיוחד ובינתיים בקריצת עין, מתגעגעת לכולם: כדברי השיר eventually של אורי צדוק: 

There is no tomorrow from the day that you've gone

אבשלום קור ואני