לרוץ חצי מרתון

 כמעט חודשיים אחרי חצי מרתון פריז , לא כתבתי על החוויה , רק שחררתי תמונה בפייסבוק ואני מרגישה צורך לכתוב על החוויה הראשונה שלי, לרוץ חצי מרתון.

אבל לפני פריז אני רוצה להתחיל ביער ראש העין ולספר על ההרגשה המדהימה ומלאת השחרור לרוץ בשטח,  8 ק"מ של אבק וריח אקליפטוס שנישא באויר, לדלג על אבנים קטנטנות שמחליקות מתחת לרגליים, לחייך אל השמש היפה, להתעטף בטבע הירוק ולרוץ. קטע מהדרך רצתי לבד, נפרדתי מהדבוקה האנרגטית לטובת הסתערות על היער, כדי לנשום כל צעד ולהתאהב מחדש בריצה.

הכוונה היתה רק לרוץ, לא כיוונתי לשפר שיא ולא חשבתי על מספר הקילומטרים. התחלתי עם אויר קר שצמרר את הזרועות , אולי הייתי צריכה לפזר את השיער כדי לחמם את העורף אבל ידעתי שבסופו של דבר החום יעצבן אותי , אז ויתרתי מראש. (לפעמים אני עצבנית, לזמן מוגבל) .

עם הכוונה הגיעה המחשבה על חצי מרתון פריז. למה רק עכשיו?  אני יכולה לנחש שמשהו בריצה ביער, בטמפרטורות הנמוכות , בינות לעצים, הזכיר לי את הריצה בפריז שחלק מהמסלול עבר בפארק פלורל. מזמן לא ישבתי וחשבתי, ריקי מה גרמה לך הריצה הארוכה , מה הערך המוסף של 21 ק"מ? נעשית בן אדם יותר טוב? אמא יותר סבלנית? מנהלת בעלת מעוף? הרי ידוע שריצה תורמת לשיפור באיכות החיים ומספרו של מורקמי , על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, למדתי,  שהיא גורמת לו בעיקר להיות סופר טוב יותר . אז איפה אני בכל הסיפור , מה הרווחתי?

בעיקר בגרות והקשבה.
אני קשובה היום יותר מבעבר לרגליי ולגופי כשאני רצה, אני נושאת את גופי ביראת כבוד ואומרת תודה על היכולת לרוץ. אני יודעת שאגיע ליעד בהתאם ליכולת שלי באותו רגע נתון ואני מכבדת את היכולת הזאת.

בפריז התחלתי את הריצה בהתרגשות , ביחד עם ליאורה ואיילת , המשכתי עם איילת לאורך מסלול מרהיב של עיר האורות בשילוב פארק פלורל, תזמורות ססגוניות מפוזרות כל ק"מ בערך ומחיאות כפיים ושריקות עידוד של הפריזאים ותיירים מזדמנים מלוות אותנו. התפאורה הזו לא השאירה הרבה מקום לחשוב על הרגליים שרצות, עד שהגעתי לק"מ ה19 ושם, הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולהדביק אחרים שעקפו אותי.

נעלי הספורט שלי התחילו להתנגש עם האצבעות והיה לי כאב עז, ניסיתי לשווא להתחמק ממנו על ידי הזזת כף הרגל לכיוון העקב אולם ללא הצלחה, זה היה בניגוד לטבעיות הריצה. הנעל שלי , שקניתי במידה וחצי יותר לא סייעה לכף הרגל ששאפה קדימה. המשכתי לרוץ כמעט בדמעות, ניסיתי צעדים קטנטנים למזער את הכאב, ניסיתי לשיר בלב, מרב סבל לא יכלתי להמשיך להרים את הזרועות ולהריע לתזמורות כמו בתחילת המירוץ וכך במשך כמעט 2 ק"מ ניסיתי להימנע מכאב ולעודד את עצמי, ריקי קדימה את יכולה, בשביל עצמך, בשביל הילדים .

ואז ראיתי את נקודת הסיום.  רציתי להאץ, נדמה לי שגם הצלחתי כי האצבעות דאבו יותר , איילת הקדימה אותי ואני ניסיתי להדביק אותה. זה מה שהוביל אותי, להגיע לאיילת . לא לוותר לעצמי במטרים האחרונים .

הגעתי ובכיתי , איילת חשבה בגלל התוצאה ואני הסברתי לה שזה  בגלל ההקלה . חודשים של אימון ודחיפה של עצמי קדימה , אל הקצה. מסתבר שיכולת היא דבר גמיש.

מוקדש לאיילת שמש המאמנת באהבה.

איילת מימין, אני ורותי















תגובות

  1. ריקי, אהובה, את גדולה! קראתי את הרשומה שהבאת..יכולתי לחוש איתך את ההתרגשות של תחילת "המרוץ", את הקשיים בהמשך ואת תחושת השחרור-הבכי, בסוף המסלול. אבל , בעיקר, את הנחישות! "במקום ששרוי החושך, שם מתחיל עלות השחר" נזכרתי במשפט הזה, מהאלכימאי, שהסבתא אומרת לסנטיאגו...הזיכרון הזה, נתן לו את הכוח לעבור את הקשיים, רגע לפני שהגיע אל היעד. ניטשה, הפילוסוף האהוב עלי אמר: מי שרוצה לעוף, תחילה צריך לקום, לעמוד, ללכת, לרוץ...את בבדרך למעוף...בהצלחה, יקרה.

    השבמחק
    תשובות
    1. דרור יקרה, כמה כיף להכיר אותך. תודה שהשקעת בתגובה ותודה על הפידבק. עשית לי חשק לקרא שוב את האלכימאי. בהצלחה גם לך!

      מחק
  2. כתבת יפה ריקי . כל הכבוד על ההתמדה והנחישות .

    השבמחק
    תשובות
    1. שרה יקרה, מזמן לא נפגשנו, תודה רבה על התגובה , יישר כח גדול גם לך על הבלוג שלך (ספרים וסיפורים) שאת כותבת יותר משלוש שנים.

      מחק
  3. את גדולה מהחיים!
    אני בכל אופן,עדיין מעדיף להתהלך לאיטי בוואדי רבה ולסיים בסיגריה וקפה שחור:)

    השבמחק
    תשובות
    1. יוני אחי היקר , תודה רבה!! הייתי מוותרת על הסיגריה ומצטרפת לקפה. שנקבע לוואדי רבה ?

      מחק
  4. מרגשת כתמיד. כל כך קל לדמיין אותך מגיעה לסיום. זו לגמרי את!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. יעל תודה שמחה שאת קוראת ומדמיינת אותך בקרוב בקו הסיום!

      מחק

פרסום תגובה