כיצד תעברי את החופש הגדול בשלום?

החופש הגדול הוא זמן להאט, לתת לקצב החיים להירגע. להיכנס פחות לפייסבוק, לצאת מהווטסאפ למשך חודשיים, לקרוא יותר ספרים ומאמרים מההתחלה עד הסוף ולדלג על מודעות הפירסום. לצאת יום אחד בשבוע מוקדם מהעבודה ואת הזמן הזה להקדיש לעצמך או ליקרים לך. 

ולא אני לא חולמת בהקיץ, אני רוצה לקיים זאת בעצמי. מאיפה זה הגיע אליי? מהמועקה שהרגשתי לפני שבת, בדרך כלל לפני שבת או במהלכה אני מגלה משהו חדש על עצמי, דבר שאני צריכה לשנות, להסיר מהחיים שלי, להתמקד בשבוע שיגיע. זו מין מתנה שקיבלתי, כנראה אינטואיציה , או יכולת ריכוז גבוהה ואם אני משתמשת בה כראוי ומקשיבה לה, מטפלת בה בנאמנות ובלי משוא פנים, היא מתגמלת אותי.

ילדיי היקרים יצאו לחופשת קיץ, למעט הקטנה, שבעוד שבוע וקצת תחייך אליי ותגיד , אמא היום אני נשארת ערה עד מאוחר כי מחר חופש. מבעית ! לי אין חופש, אני ממשיכה לעבוד וצריכה מנה של 7 שעות שינה , הרגל מצויין עבורי. הוריי חינכו אותי מגיל צעיר  לעלות למיטה ב 10 ולישון, לא לקרוא! להניח את הראש, להגיד שמע ישראל ולהירדם.

גדלתי ו10 מתכוון יותר ל11, אולם עדיין 7 שעות שינה הן הממוצע. לחשוב שיפריעו לי לישון , מזעזע אותי, אז מה אני עושה? זה הבסיס שלי, אני צריכה שינה טובה כדי להישאר פרודוקטיבית ולעמוד במטלות היומיום שכוללות עבודה, יצירתיות, הנאה, תקשורת טובה בין אנשים, קבלת החלטות נבונות, הקשבה לקול הפנימי שלי. 

מה אני אמורה לעשות עם 4 ילדים בחופש הגדול, ואל תחשבי שאני מדברת על אמצעים כלכליים, לא קשור, אלא על מה יוביל אותי במהלך החודשיים וקצת, הרי זו תפיסת עולם של חופש , שהילדים נהנים ממנה ומה איתי ? 

אני נזכרת בימי החופש הגדול בילדותי ומהם שואבת את הכח. אמא שלי , לא הרשתה לי לעבוד בחופש, תעבדי בבית ומה שאת צריכה אני אביא לך תמיד אמרה. איזה כיף רק להיזכר בתמיכה כזו, מי יגיד לי את זה היום? ימי החופש היו איטיים, מאפשרים, נינוחים, התוכניות בטלויזיה התחילו ב9 בבוקר והכי אהבנו את   הסדרה "האיים האבודים"  , על חבורת ילדים שנקלעה לשני איים בודדים ובהרפתקאות מצמררות. השיא שודר יום לפני תחילת הלימודים.  היתה עקביות ושיתוף פעולה מלא של כל האחים לסיים את המטלות בזמן, כדי לדעת אם הם יחיו הפעם או לא ואף טוקבקיסט לא גילה לנו, כי לא היה אינטרנט.

למדתי לבשל באותו קיץ של כתה י', למדתי גם קורס קריאה מהירה והיינו נוסעים לעיר (city) , לא ניו יורק, אלא פתח- תקווה , שהייתה אי קסום וצבעוני של בגדים, נעליים, מזכרות, פלאפל חופשי חופשי וכיף עם ההורים. 

למה נזכרתי? בגלל תחושת המועקה הרגעית מהמפלצת שנקראת החופש הגדול. זה בודאי עומס או הצפת מידע, כמה אני אספיק לבלות עם הילדים .  4 ילדים מקסימים שיוצאים לחופש זו מתנה שיש לנצלה כראוי. להוריד הילוך, למפות את מוקדי הרעש שבראש, הצפיפות שביומן, המשימות שלא מסתיימות ולהתמקד בשאלה מה יעשה לי טוב החופש, למרות שאני עובדת , אולם חוזרת לבית שכולם שם בחופש, אז זה חייב להדביק אותי.

מה יגרום לי להאט את הקצב ? אני צריכה עוד זמן לחשוב על כך.