מה תעשי כשאין לך כח לצאת לאימון בחום הזה ואני מראש מבינה אותך

אני תוהה מאין שאבתי את הכוחות לרוץ, היה לי יום עמוס , שתי ישיבות , מופע בספריה והמון לכתוב, לסכם , לתאם, להכין תוכנית שנתית  ובין לבין לענות לטלפונים , אימיילים.  עבודה, שאני תודה לאל נהנית ממנה. סוף היום הגיע והשאלה של יום ראשון היא ... מי מגיעה לאימון? והתשובה, 0 אף אחת . אכזבה נרשמה בענני הרגשות.
חיפשתי השראה, מאיפה לגרד את הכוחות לצאת לרוץ הערב, לבד, כל הקבוצה התאיידה בלשון המעטה, כל אחת ועיסוקיה, יש זמנים שאני הכי רוצה להיות עם הקבוצה והיא פשוט לא שם, לא כגוש אחד ולא כבודדים, מין ערב כזה, שכל אחת תפסה אזימוט , קורה . אז מה אעשה, לא ארוץ? אוותר? אדחה לבוקר? מרב דמיונות אני יכולה גם להירדם ולבסוף לא לרוץ ויש גם תירוצים:
טרם למדתי למבחן של מחר
 31 מעלות בחוץ
אחוזי הלחות גבוהים
יש שלושה מקטעים של עליות: ז'בוטינסקי,  צהל, בית עלמין והדובדבן העליה לנווה אפק, לחלילים הפעם. זו כיכר, שלהגיע אליה, יש שיפוע הורג, בערך. במיוחד אחרי שתי עליות ובקושי ברזיות בדרך, גם את זה צריך לקחת בחשבון.
אני על סף ייאוש.  לא רציתי לרוץ, כי בכל זאת, להזיע לבד, זה לא משהו. אז לקחתי את הבגדים באי חשק וזרקתי לעבר בתי, אני הולכת להתלבש, כאילו אני הולכת לדקור את עצמי והיא החזירה לי, אמא , תתלבשי בחיוך ותצאי לאימון.
להתעלף! אילו מילים, מאיפה היא הביאה אותן? היא המנטורית החדשה שלי:  אמא יש לך אימון, לא מפספסים, אז מה אם חם, צריך לרוץ, ביום שישי את הרבה פעמים רצה לבד, קבעת זמן לרוץ. אז תרוצי. מלכה הילדה הזו .
ויצאתי לרוץ, עם חיוך בלב  ועם ריקי, החושבת . כל הזמן שיננתי, ריקי תזכרי את הסוף, את ההרגשה של סיום משימה. זה עבד!!
מסקנה: החיים מזמנים לנו קשיים, לעתים אנחנו צריכות להכריח את עצמנו לפעול, פשוט לקום , לצאת מאיזור הנוחות ולזוז. להניח את הרגשות והתירוצים בצד . התוצאה – ענקית. תודה לבתי.
לאחר ריצה בנמל תל אביב
 
 
 

תגובות

פרסום תגובה