מה אני מרוויחה כשאני מתעוררת בחמש בבוקר ויוצאת לאימון


חושבות שעדיף להישאר מתחת לפוך העוטף , להימתח לאורכה של המיטה ולהתהפך מצד לצד במקום להתעורר בחמש בבוקר ולצאת לאימון?  צודקות, זה עדיף, אפילו לישון עד 8:00 ולהתחיל ב 10:00  לעבוד, למי שיכולה. יחד עם זאת, היי, להשכמה ב5:00  בבוקר יש המון יתרונות, רוצות לנסות? 


זה אומר, שערב קודם, אני מקדימה לישון , משתדלת ב22:00 להוריד את כל השאלטרים . בגדי הספורט מוכנים וגם בגדים לעבודה, אני מפרגנת לעצמי בשעות שינה נפלאות , המחר שלי נראה , אני צופה בו. 
חמש בבוקר, השעון מצלצל, זה אוף אחד גדול, כמוני כמותכן, רוצה להמשיך לישון, אולם צריכה להתלבש ולשתות את הקפה הראשון של הבוקר. טעמתן קפה בחמש ורבע נגיד? תענוג, שקט דממה, לו הייתי יכולה  לשבת ולכתוב בשעה הזו.. הכל זך ונקי , המחשבות טובות.

קדימה,  מתניעה את האוטו  ויוצאת לדרך . התחלת האימון קשה, תופת. הגוף מתנהל בעצלתיים והמחשבה הראשונה, שהאימון הזה ייגמר כבר. ריצת חימום לאורך האגם וחזור ועוד אחת כזאת, מספר תרגילים לקואורדינציה וחיזוק הגוף והינה מתקלפת שכבה ראשונה. השרירים התעוררו ונרשמת שמחה על המאמץ ההתחלתי . כבר שווה , הרגשת השמחה על ההישג.


ממשיכה לדובדבן שבקצפת, ספירנטים בעלייה, האמסטרינג עדיין כואב מאימון העליות הקודם . תקבעי למסאג' בסוף החודש אני רושמת לעצמי , נושמת עמוק ומתכוננת לזינוק הראשון .  העלייה הראשונה הסתיימה, חשבתי שאספור עד 12, עד תום העלייה האחרונה , אולם למדתי משהו חדש מאלון אולמן :  בריצת מרתון לחשוב על כל ק"מ, כאילו הוא הק"מ הראשון, כלומר לרוץ ק"מ אחד, 42 פעם. המשמעות, שלא לחשוב כמה רצתי וכמה נשאר לי לרוץ, למרות שזה מאוד מפתה , אלא לחשוב על מה יקדם אותי כעת בריצה הזו, אז נסיתי לחשוב מה סהר תגיד לי : אמא, את תרוצי מרתון, כמו שאת אמא שלי. מעודד.

האימון הסתיים , קריאות עידוד מהחברות לקבוצה. זמן מתיחות . האדרנלין והשילוב של  הרעב קוראים  לי:  ריקי, חביתת בצל ! טיגנתי לי ולסהר  ב7 וחצי בבוקר. האוכל אחרי אימון ולו הפשוט ביותר, טעים ויש חשק לאכול . 

האימון בבוקר הוא  תזכורת מתמדת שקיבלתי מתנה את היכולת לרוץ, להשתפר ולהתמיד. לא מובן מאליו. אני מפתחת גישה אופטימית, לא רק לספורט, אלא גם לחיים בכלל. מבחינתי, זה ההיי לייט שגורם אימון בוקר, אני נשארת בעירנות וקוהורנטיות לאורכו של היום וכן, גם בחופשות אני רצה. 
תנסו ותספרו לי.
צילום איילת שמש, המאמנת שלנו



תגובות

  1. ריקי, את נהדרת! אני מסכימה עם מה שכתבת. נתחיל עם היקיצה המוקדמת. אני קוראת לזה "שעת הצדיקים". הכל זך, נקי, טהור. השקט המשכר. במשך שנים (עד התאונה) בשעה 5:30 כבר הייתי על המסלול בחוף הים. שקט. טפיפות צעדי העלו את השחר והבוקר התעורר בתוכי :-) שעה הליכה ועוד 40 דקות שחייה. אחר-כך קפה ומאפה ובהייה באופק מול שמים ומים. ענק. גם אם היו משתדלים להרגיז אותי, לא הצליחו, הייתי ידידותית לסביבה :-) אני מתחילה לחזור להליכות רציניות, אבל ריצה??? זה מאוד קשה לי. תמשיכי יקרה. אני אוהבת את הגרוב הזה שלך. לזה אני קוראת- חיים!

    השבמחק
  2. דרור תודה רבה! את מעודדת אותי להמשיך ולהשכים. היקיצות המוקדמות שלך לגמרי משפיעות על האומנות שלך ועל ההצגות המעלפות שאת מפיקה, מחכה לראותך!

    השבמחק
  3. ריקי! הפוסט שלך מעורר השראה!! אני לא מצליחה לדמיין את עצמי.. מעריצה אותך!!

    השבמחק

פרסום תגובה