מה לימדה אותי ריצת המרתון הראשונה שלי

בוקר אחד התעוררתי והחלטתי שאני רוצה לרוץ מרתון, את מרתון ניו יורק. באותו בוקר, הציפורים לא צייצו ושום בת קול לא ענתה לי : קדימה את מסוגלת.  זה היה אחרי חצי מרתון פריז ואני אפילו זוכרת מה חברתי יעל אמרה:  ריקי בגיל 42 תרוצי 42 . היא התכוונה לק"מ. סוף סוף תמיכה . 

מפה לשם, לקח לי שלוש שנים להגשים משהו שקרוב לחלום המקורי. לפני חודש רצתי את מרתון וינה ,  זו היתה מתנת יומולדת משובחת לעצמי. כבר מסקנה ראשונה לחיים – תדאגי לקנות לעצמך מתנת יומלדת כי כל השאר זה בונוס. כאן אני גם יכולה לסיים עם קטע הוידאו שבתי צילמה אותי רצה את המטרים האחרונים של המרתון ואז להתרווח ולהגיד וואו, איזה יופי ולהמשיך להתרווח . מסקנה נוספת – התאמצתן , תתרווחו, תעריכו את המאמץ, אל תמהרו ליעד הבא, תתענגו על ההישג. 


התאמנתי חצי שנה  ומה שהוביל אותי היתה סקרנות. מה יקרה לי מנטלית ופיזית במהלך תקופת האימונים, אפילו רציתי למצוא אהבה תוך כדי . אפשר להגיד שמצאתי את האהבה הכי גדולה, לעצמי.  תמיד תאהבי  את עצמך, ניחשתן שזו המסקנה האולטימטיבית, בכל אתגר.
תקופת האימונים היתה מפרכת, קורעת, דורשת ומה שראיתי בעיניי בתום כל אימון את עצמי מסיימת את המרתון בספרינט ועם ידיים למעלה. ברב האימונים זה מה שעשיתי הלכה למעשה. מי שממליץ על דימיון כמגשים חלומות, צודק, הרי בדימיון הכל אפשרי ואכן סיימתי בספרינט שאני לא יודעת מהיכן הגיעו הכוחות, הם הגיעו.

היה לי קשה לרוץ מרתון ואני מחייכת אל מול הקושי. תשאלו מה היה קשה, הכל , ממש. היה קור לא צפוי ורוחות שהאטו את קצב הריצה, בקילומטר ה23 הרגשתי עייפות , צניחה אנרגטית , אפילו ייאוש קל ובקילומטר ה30 הבנתי שאני הולכת לרוץ עם הכאבים האלה בברך השמאלית ושאני הולכת להקפיץ את הדלקת בגיד השמאלי המקרב, ירצה או לא ירצה.
ברבעון האחרון רצתי כמו זומבי.  אם להתעלם מהוואלסים שפתחו את המירוץ, די פינקו אותנו בעשרת הק"מ האחרונים, עם מוזיקת רוק שהקצב שלה גרם לי להזיז את הגוף, את כל הנשמה , הגידים השרירים הרקמות שלא ידעתי על קיומן.

אתן חייבות לנסות ובכלל זו המסקנה שלי, שכל אישה חייבת לעצמה מרתון, או לפחות חצי מרתון ואם 5 ק"מ זה המרתון שלך ?  אל תחכי. תנסי!  זה מסט להרגיש את חוסר היכולת, את הייאוש , את הכמעט לוותר ואז להבין, אני יכולה בייבי, אני זזה ואני לא מתכוונת לוותר. היה לי ברור שמרתון אני מסיימת. כל ק"מ מלמלתי מזמור לתודה וחייכתי זחוחה לעצמי. היו קילומטרים שדמיינתי כל מיני אנשים רצים לצדי ואפילו מה הם אומרים לי: ריקי קדימה, את יכולה  וכן אני מקווה לרוץ שוב ולשפר שיא.

עכשיו אני אגלה לכן שהתכוננתי לרוץ 4 שעות ורבע, למרתון ראשון זה סופר הישג עבורי . בתכלס, רצתי 4 שעות ו37 דקות.  מי שהספיקה להכיר אותי יודעת שתוצאה כזו לא מספיקה לי כי אני  צריכה להגיע ליעד שהצבתי לעצמי וסטייה ממנו כבר גרמה לי בעבר לדאון .  מה גרם לי הפעם לשמחה? ההחלטה הבסיסית שאני מספיקה לעצמי ושכל הישג אני מתכוונת לחגוג. 

צילום: סהר תעיזי



אני מרגישה שתודה לאל, המרתון הזה הבהיר לי דברים. איך אומרת חברתי דורית:  ריקי עוד לא נפלו לך כל האסימונים . ניו יורק, אני בדרך!

לחצו כאן לקרוא על התובנות לחיים בעקבות המרתון השני

תגובות

  1. מרגשת.. איזה שיתוף!!

    השבמחק
  2. ריקי, רצתי את המרתון שלי, ה 10 קמ, ואז הפסקתי. בהחלטה ברורה, מודעת הפסקתי כי הבנתי שאת המסכנה השלישית והאולטימטיבית שלך לאהוב את עצמי לא מלאתי. הבנתי שאני רצה כדי להוכיח והחלטתי שאחזור לרוץ כשזה יהיה ממקום שאוהב אותי ולא משנה תוצאה, לא משנה מרחק אלא אהבה נטו.
    מאוד אהבתי את הפוסט, הסגנון, הפשטות ומתוחכמת.
    תודה לך

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מתי. ריצה זו אהבה לעצמי ואם זה מתפספס אז מסכימה איתך שעדיף לתת מנוחה לגוף ולנסות שוב!!

      מחק

הוסף רשומת תגובה